הביטוי חוּכָא וְאִטְלוּלָא מקורו בארמית ופירושו 'צחוק ולעג'. הוא נקרה פעם אחת בלבד במקורות חז"ל: "דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא" (בבלי עירובין סח ע"ב) – כלומר 'שלא לשים דברי חכמים ללעג ולקלס'.

תיאור הרכיבים הגרפיים של האותיות העבריות

ביטויים רבים משמשים בלשוננו לציון מקום הולדתו של אדם: מולדת, מכורה, ארץ אבות, ערש לידה, שורש, מוצא, מקור וגם כור מחצבת (בנטייה: כור מחצבתו וכד'). מניין

המילה בַּר היא בעצם ארבע מילים נפרדות: בַּר = 'נקי', בַּר = 'תבואה', בַּר = 'בן', בַּר = 'חוץ'. מובאים כאן ארבעה מטבעות לשון שבהם המילה בַּר – אחד לכל אחת מן המשמעויות.

הצירוף חוּט הַשָּׁנִי שבביטוי 'עובר כחוט השני' במשמעות 'קו יסודי, רעיון מנחה' נשאל ללשוננו מלשונות אירופה.

'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' פירושו המילולי: 'מגג גבוה לבאר (או בור) עמוקה'. בתלמוד הבבלי מסופר על רבי יהודה הנשיא שהחזיק בידו ספר קינות (מגילת איכה) וקרא

פירוש הביטוי: 'אור בהיר', 'אור נעים'. דוגמה: נרות החנוכה זהרו באור יקרות. נבואותיו האחרונות של זכריה הן נבואות לאחרית הימים. בסוף הספר הוא מנבא כי כל

"טעות לעולם חוזרת" או "טעות – לעולם חוזר"? המחלוקת בין הגרסאות היא בשאלה מי חוזר – הטעות או הטועה.

פירוש הביטוי: 'בגללו', 'באשמתו'. דוגמה: הטיסות עוכבו בשלוש שעות בעטייה של תקלה במערכת המחשוב. ביסוד הביטוי "בעטיו" עומדת המילה הארמית עֵטָא המקבילה למילה

‍מקור מטבע הלשון שרבים משתמשים בו הוא בתלמוד הבבלי: "מילה בסלע, משתוקא בִּתְרֵין" – כלומר 'דיבור בסלע, שתיקה בשתיים'.

הצירוף לקוח מתהלים: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים". כיום הוא משמש כסמל לדבר מתוק ונעים במיוחד, לעיתים בגוון ביקורתי. מה משמען של המילים 'נופת' ו'צופים'?

חופֶן הוא חלל כף היד כשהיא כפופה, והוא משמש באופן טבעי גם בימינו מידת נפח, למשל בבישול. ואולם במקורותינו שימשה בדרך כלל צורת הזוגי חופניים, כלומר חופן כפול הנוצר מהצמדת כפות הידיים זו אל זו.

פירוש הביטוי: 'כסף טוב'. דוגמה: שילמתי על המוצר טבין ותקילין, ואני מצפה לשירות אדיב בהתאם. הצירוף טבין ותקילין לשונו ארמית ותרגומו המילולי הוא 'טובים

פירוש הביטוי: 'זניח', 'חסר חשיבות ביחס לכלל'. דוגמה: ההפסד הכספי בטל בשישים ביחס לעוגמת הנפש שנגרמה לי. לפי ההלכה אם התערבב דבר אסור בתוך תבשיל, כגון

'אליה וקוץ בה' הוא מטבע לשון המוכר מספרות חז"ל במשמעות דבר טוב שיש בו פגם או חיסרון. מה היא אַלְיָה ואיך הגיע אליה קוֹץ?

מֶצֶר הוא 'גבול', 'תחום' בלשון חכמים. כך למשל המשנה (בבא בתרא ז, ג) דנה בשאלה מה הדין אם אדם מכר שטח "בסימניו ובמְצריו" – כלומר סימן את גבולותיו – ואז התברר שהקונה קיבל לידיו שטח קטן ממה שצוין. מן השורש מצ"ר נגזר בלשון חכמים גם הפועל מָצַר (=תָּחַם, סימן גבול). המילה המקבילה בארמית היא מִצרא. בעל הקרקע השכנה הוא מִצְרָן או בר־מִצְרָא (בעברית בן־מצר), ולפי ההלכה יש לבר־מִצרא זכות קְדימה בקניית הקרקע הסמוכה לו.

לשבת על המדוכה פירושו להתחבט רבות בבעיה, להתלבט ולדון בעניין באריכות ובכובד ראש.

פירוש הביטוי: 'בלי פחד', 'שאין בו פחד'. דוגמה: רב החובל ניצב ללא חַת על סיפון האונייה בעת הסערה. השורש חת"ת מציין ביסודו ניתוץ ושבירה, כגון בתיאור האדמה

קראו סיכומים בנושא שם המספר ומילות היחס לבגרות בלשון וצפו בסרטוני סיכום של החומר. למדו במהירות את החומר החשוב לבגרות בנושא שם המספר ומילות היחס!

כיום 'מבינים דברים לַאשורם', 'רואים את המצב לַאשורו' וכדומה – והכוונה היא להבנה או לראייה נכוחה ומדויקת. מניין הביטוי?

הביטוי "אומר דורשני" עולה לראשונה בחיבורים מדרשיים מאוחרים יחסית (תנחומא ופסיקתא רבתי), והוא מוכר מלשונם של פרשני ימי הביניים כגון רש"י.

הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל.

'בעלמא' פירושו 'בָּעוֹלָם', והמשמעות – סתם, ללא כוונה מיוחדת, ומכאן דבר לא חשוב ואף דבר שאין בו ממש. למשל: 'דברים בעלמא' (דברים סתם, שאינם מחייבים).

פירוש הביטוי: 'נמנע מלבוא למקום מסוים', 'בא למקום מסוים לעיתים רחוקות'. דוגמה: אוהדים רבים החלו להוקיר רגליהם מן המגרש לאות מחאה על מכירת הקבוצה לגורם זר.

בספרות חז"ל 'צאן ברזל' הוא מונח משפטי־הלכתי מתחום דיני הממונות. בלשון ימינו הצירוף 'נכסי צאן ברזל' הושאל לציון נכסים רוחניים או תרבותיים שהפכו ליסוד שאין עליו ערעור.

פירוש הביטוי: 'בשפע', 'ברוחב לב'. דוגמה: בערב הפתיחה של הכינוס הוגשה סעודה כיד המלך. הצירוף כְּיַד הַמֶּלֶךְ משמש כבר במקרא: פעם בספר מלכים (א י, יג) –

שורש המילה דִּבָּה הוא דב"ב, והוא מוכר גם בלשון השמית הקדומה אכדית בפועל dabābu שמשמעו 'דיבר, תבע לדין'.

נשאלנו מדוע אומרים 'במצח נחוּשָׁה' ולא 'במצח נחוש' אף שהמילה מֵצַח היא ממין זכר. שאלה זו יוצאת מן ההנחה שהמילה נְחוּשָׁה כאן היא שם תואר – צורת הנקבה של

המילה לְמַכְבִּיר מופיעה בדברי אֱלִיהוּא על האל בספר איוב: "יִתֶּן אֹכֶל לְמַכְבִּיר" (לו, לא). שורש המילה הוא כב"ר, כשורש המילה כַּבִּיר, והצורה מַכְבִּיר היא צורת בינוני של הפועל.

המילה אבן היא מן המילים היסודיות בלשון, ולא פלא שהיא עומדת במרכזם של מטבעות לשון רבים, ובהם גם ארבעת המטבעות המבוארים כאן.

הביטוי הארמי בְּרֵישׁ גְּלֵי פירושו המילולי הוא 'בראש גלוי'. הצורה גְּלֵי (בשווא בגימ"ל) היא צורת הבינוני של הסביל של בניין קל בארמית, והיא מקבילה בדיוק לצורה העברית גָּלוּי.

'אורך רוח' פירושו סבלנות, מתינות והתאפקות. 'אורך' מלשון אריכות – ההפך מן 'קוצר רוח'.

לעצים מקום של כבוד במקורותינו. נתלה באילן גבוה כנוסח המקובל היום או נתלה באילן גדול במטבע המקורי – פירושו 'הסתמך על מי שמבין בדבר'.

פירוש הביטוי: 'הוסיף משהו משלו', 'תרם מעצמו'. דוגמה: השחקנית הצעירה הוסיפה נופך משלה לעיצוב דמותה של הגיבורה. נופך הוא אחת משתים עשרה אבני החושן הנמנות

הפירוש המילולי של המילה אדרבא או אדרבה הוא 'על מה שגדול (ממנו)'; מה הקשר בין משמעות זו ובין המשמעות שבה משמשת המילה – 'ההפך', 'ההפך הוא הנכון'?

מקור הביטוי בנבואת פורענות על ממלכת בבל: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ, הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה; נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה" (ישעיהו מו, א).